5:04 אז היה פוסט בהיתוך הקר. פוסט קצר וטיפשי כהרגלנו, חסר רגישות כמו תמיד. אבל מצחיק בעיניי וגם בעיני אחרים, ופוגעני בעיני אלה שלא צחקו ממנו. קורה.
אני לא מתחרטת על כך שפירסמתי אותו. אני גם לא ממש חשה צורך להתנצל בפני אלה שנפגעו ממנו ובזעמם איחלו לי ולעוד כמה מניאקים סרקסטיים ללכת להזדיין ואז למות כדי שיהיה לנו זכרון טוב אחד לפני המוות. כנראה שאלה שמתקשים לצחוק על מוות לא מתקשים לשלוח איחולי מוות לאנשים אחרים.
בכל מקרה, התעוררתי באמצע הלילה והתקשיתי לחזור לישון ועכשיו זה כבר אבוד לגמרי, ומאחר שהיו עוד כמה התייחסויות (ארז רונן, עידוק וסמי קונדוקטור) לאותה ביקורת שהוטחה כלפי הפוסטים התלאביבייים הבועתיים והמנותקים ובעיקר חסרי הרגישות שלנו - הרי שאני מוצאת לנכון להשלים את אותו משולש של תגובות, ולומר את שעל לבי בנדון (וממילא, ספק אם אצליח לישון בזמן הקרוב מסיבות כואבות-קצת שיתבררו לכם תכף).
גם אצלי בבלוג, וגם בהיתוך הקר, אולי דווקא בהיתוך הקר, בגלל שהוא בלוג כל כך מרושע לפעמים, אני משתדלת לחשוב פעמיים על מה שאני כותבת. כדי שאוכל לומר לעצמי "בלי חרטות", ולהשתדל רוב הזמן שלא להתחרט על הדברים שאני כותבת. מפעם לפעם, אנשים זוכים לראות טיוטות של פוסטים שלי טרם פרסומן, כי הסוגיה הזו בהחלט חשובה בעיניי (ואגב, בהיתוך הקר, סביר להניח שב-90% מהמקרים, לפחות זוג עיניים נוסף בחן את הפוסט שעות רבות לפני עלייתו לאוויר ואולי גם הביע דעה בנדון, סתם שתדעו).
[אתנחתא כואבת: בשלב הזה של עריכת הפוסט, במהלך הזזת פיסקאות ממקום למקום, הפלתי לעצמי את הלפטופ על הפרצוף וייתכן ששברתי את האף. אין דם, אבל זה כואב רצח. נראה מה יהיה בבוקר. בינתיים אני יושבת פה עם קורחום מוצמד לפרצוף, וזה קצת מפריע לי עם המשקפיים ומטפטף לי על המיטה. אז בין אם תסכימו עם הפוסט הזה ובין אם לא - אם תיקחו איתכם ולו משהו קטן מהפוסט הזה, אני מציעה שזה יהיה הלקח שלא לנסות להקליד בחושך ולחפש צירופי מקשים אקזוטיים כגון CTRL+SHIFT]
בשלוש השנים בהן גרתי בירושלים, אותן שנים שלאחר רצח רבין שבמהלכן נתניהו חיסל לדעתו את הטרור ולכן אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, שותפותיי במעונות ואני היינו מתעוררות פעם-פעמיים בחודש לפחות לצלילי סירנות המובילות ניצולי פיגועים אל הדסה עין כרם או הדסה הר הצופים.
הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם הפחד האמיתי מאוד הזה של לנסוע, למשל, בקו 18 שהתפוצץ יום קודם, או המחשבה שבדיוק שבוע קודם שתינו קפה באיזה בית קפה שעלה בסערה השמיימה, היתה לצחוק על זה. בצורה הכי כואבת ושחורה שרק יכולה להיות. כי אם לא היינו מנסים להתמודד עם זה איכשהו, היינו מתחרפנים לגמרי.
אבל כנראה שעכשיו, עשור אחרי, אני "תל אביבית מנותקת", ואותו הומור שפעם שמר על שפיותי בעולם מטורף הוא סימפטום של חוסר רגישות. אם אני לא אנסה לראות בדברים האלה משהו שאפשר לצחוק עליו, אפילו קצת, אני אבכה. כל הזמן. כי כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להדחיק את זה (ואללה יודע שאני משתדלת).
אז לא, אני לא מצטערת ולא מתנצלת על אותו פוסט רובוטריקים טיפשי, שנערך בזמן שבהיתי בחדשות ערוץ 10, בהלם מוחלט מהתמונות ששודרו בלופ מתוך ה-BBC, בזמן שהשדרנים חוזרים על הספקולציות שלהם ועל מעט העובדות שבידיהם, כי אין להם שומדבר אחר להגיד. כמו שאמרתי - בלי חרטות.
ייתכן שהיה מקום לחכות עם זה עוד שעה-שעתיים, ייתכן שלא. על זה אני אולי מצטערת קצת. אבל מאחר שאני בטוחה שגם אם הייתי מחכה שעתיים עם הפרסום, עדיין היה מי שהיה מתעצבן ונעלב, הרי שהצער שלי כאן הוא חסר משמעות.
דולי אמרה לי פעם שההיתוך הקר הוא בלוג מסוכן שיצא משליטה, כי יותר מדי אנשים לא מבינים את הדרך שלנו להגיד משהו על כל חוליי העולם הזה באמצעות ציניות והומור. במידה מסויימת, היא צודקת.
השאלה העיקרית שלי בעניין זה היא עד כמה אנחנו יכולים וצריכים לקחת אחריות על כל אלה שלא מבינים את זה, ואולי לוקחים את זה קשה מדי, או לוקחים את זה רחוק מדי, ולכיוונים שאנחנו אפילו לא מעלים על דעתנו ברגע הכתיבה? (אל תנסו להשיב לזה, כי זה דיון שאין לי ממש כוח אליו כרגע).
ייתכן שהפוסט הזה היה בטעם רע, אבל חצי מההומור בעולם הזה (החצי השני הוא בדיחות קרש גרועות) הוא בטעם רע. דווקא הדברים שהם טאבו שאי אפשר להעלות על הדעת הם אלה שמדגדגים אותנו. מהבחינה הזו, אין הבדל אמיתי בין הומור שחור, לבין היותנו מרותקים לדברים ההם שבאמת לא ניתן להעלות על הדעת, אבל אנחנו נוגעים בהם בכל זאת, בין אם ישירות, ובין אם הפילטרים של הומור, או בתיווכם של אחרים. אולי הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא 2 girls 1 cup (וראו גם).
כפי שטען בצדק רב, סמי קונדוקטור אצל עידו קינן, אם בכל מילה שנאמר נצטרך לחשוב שמא מישהו עשוי להיפגע או לא להבין את דברינו, לא נאמר מאומה. אי אפשר להגן על רגשותיהם של כולם כל הזמן. אם נצנזר את עצמנו למוות, נישאר עם בבואה היסטרית וחלבית להחריד של המציאות - כזו שאין בה הומור שחור, וגם אין בה פרשנות מעוררת מחלוקת או דעות מעוררות התנגדות.
מצחיק אותי קצת (אבל מעציב אותי הרבה יותר) לראות איך ככל שהמציאות שלנו הופכת לאיומה ונוראה יותר, כך גם סף החרדה והרגישות שלנו מכל דבר "בעיתי" שאפשר לומר עליו, הופך לגבוה והיסטרי יותר, ואנחנו מנסים "לכבס" את אותה מציאות בכל מיני אבקות הלבנה של פוליטיקלי קורקט ועלבונות, על מנת להגן על כולם. אי אפשר להגן על כולם. גם לא צריך להגן על כולם. מה שצריך זה לקחת נשימה, ולכעוס, אבל מהדבר הנכון.
העולם שלנו מכוסה בחרא. אפשר לבכות על זה, אפשר לנסות למרוח את זה, ואפשר להשפריץ קצת, כי החרא ממילא מקיף אותנו, אבל לפחות זה יותר מצחיק ככה.**
[טוב. כבר לא כואב לי האף כל כך. אני מקווה שלא להתעורר בבוקר בתוך שלולית של דם ועם אף בגודל תפוח אדמה. יחי האדוויל!]
* ואי אפשר לצחוק על הדברים האלה "רק קצת", בדיוק כשם שאין חצי הריון** או למזוג אותו לספל.
At large, multinational companies, change is slow because of The Process. Not that Matt had any major problems with The Process — he knew what he was getting into when he started his job. A change begets meetings, which beget approvals, which beget forms that have to be signed in triple-triplicate, which beget more meetings, and maybe after a month or two you will have successfully added a column to a report.
